לאחר שפשט את המדים הצטרף שמוליק עצמון – וירצר ללימודי הסטודיו של תיאטרון אהל, שם זכה לפגוש כמה מגדולי הבמה העברית. שם נפגש לראשונה עם ינקל'ה בן-סירא בעל חוש ההומור הנפלא והשניים הפו להיות 'אחים'.
מתוך הספר 'חולם ביידיש':
הלימודים בסטודיו של האהל התקיימו בימי שני וחמישי. בזמן אחד השיעורים למשחק עם משה הלוי, מייסד התיאטרון ומראשוני הבימה במוסקבה, נשאל שמוליק אם יודע להניח תפילין,. השחקן זילברג (אביו של הבמאי יואל זילברג) קיבל באותו יום התקף לב, ובשמונה וחצי בערב הייתה אמורה להתקיים ההצגה יושה עגל, שכתב י"י זינגר היה צורך למצוא מחליף .בזכות הרקע הדתי שלו התקבל שמוליק כמחליף –וכך נשאר בתיאטרון האהל, תיאטרון הפועלים, תיאטרון עם אידאולוגיה ציונית-סוציאליסטית בתמיכת ההסתדרות הכללית.'אנחנו הצעירים עבדנו כמעט ללא שכר '.מספר שמוליק. 'לא אשכח כיצד, ב-1951, בכירי התאטרון, הפליגו אל מעבר לים למסע הופעות באירופה עם המחזה גם הוא באצילים מאת מולייר, ואנו הצעירים נשארנו כאן עם הבמאי הבולגרי איזידור הרשקוביץ, לחזרות על מחזה אחר של מולייר, תעלולי סקאפן.
לתפקיד סקאפן לוהק ידידי ועמיתי יענק'לה בן-סירא, ואני לוהקתי לתפקיד המאהב ליאַנדֶר. אותי הלבישו בבגד תקופתי ולראשי פאה נוכרית ומגבעת רחבה – והרגשתי עצמי כאורח לא קרוא בנשף מסכות. גם את שם המשפחה שלי אולצתי להחליף. לפני הצגת הבכורה קרא לי למשרדו השחקן וחבר הנהלת התיאטרון יעקב איינשטיין (אביו של הזמר אריק איינשטיין), ודרש: "שמוליק, אתה צריך להחליף את שם משפחתך וירצר לשם עברי, אחרת לא נוכל להכניס אותך בתוכנייה של ההצגה".
"אבל אתה איינשטיין?" הקשיתי.
"נכון, אבל השם שלי כבר ידוע בתיאטרון, ואתה רק מתחיל".
ההוראה הזו הייתה חלק ממדיניותו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, ששלטה בכל המגזר הממשלתי, הצבאי והציבורי. המשכתי לחפש שם בימתי מתאים שיחליף את וירצר לשם עברי.
באותם הימים יועדתי להיות עוזרו של הבמאי הרוסי פרופ' שארוף, מתלמידי סטניסלבקי. מאיר מרגלית נבחר לשחק את התפקיד הראשי במחזה הכפר סטפנצ'יקובו מאת דוסטויבסקי. למחזה זה נדרש ללמוד טקסט רב בעל פה, אבל התקשה ללמוד את השורות הארוכות, וביקש ממני להצטרף אליו לחופשה בת שבועיים (תקופת החופש מהתיאטרון) בבית בוסל בצפת, כדי להתאמן על שינון חומרי המשחק. בית בוסל היה אז ה-מלון, בה"א הידיעה, של בתי המלון בצפון, שאירח גם את כל צמרת מפא"י וכוכבי ההסתדרות. מעשר וחצי בבוקר עד שתים-עשרה וחצי היינו לומדים יחד את הטקסט, ומאוחר יותר שבנו לעשות זאת בין ארבע לשש וחצי. את יתרת הזמן ביליתי באכסניית נוער שסידרו לי בעיר, שהרי, לא יעלה על הדעת שאני, שחקן מתחיל, אדור בכפיפה אחת עם אבירי מפא"י.
והינה, יום אחד נכנס לחדר החזרות שלנו איש בעל זקנקן ומשקפיים ושאל את מאיר מרגלית בהצביעו עליי: "מי העלם הלזה?"
מרגלית: "זהו שמוליק וירצר, שחקן צעיר".
"הכיצד? שחקן עברי עם השם הגלותי וירצר? לא יפה ולא נאה". כך האורח.
"אני מחפש שם עברי, אולי תציע?"
הוא הפנה מבט אל הנוף הנשקף מן החלון ואמר: "הינה, ישובים אנו מול הר עצמון, המתנשא גבוה-גבוה מעל פני הקרקע. נדמה לי שזה שם מתאים מאוד לשחקן צעיר המקווה לפרוץ ולהגיע לגבהים באומנות. אבל אל תישאר במקום אחד כמו הר, תמיד תשאף קדימה ולגובה".
"זה מוצא חן בעיניי", אמרתי, "אני מודה לך".
זמן רב אחר כך נודע לי שהיה זה שר החינוך והתרבות השני של מדינת ישראל פרופ' בן-ציון דינור.
בשובי לתל אביב פניתי למשרד הפנים בבקשה לשינוי השם, אך נעניתי בסירוב. הגשתי ערעור ולא קיבלתי תשובה, התעלמו לחלוטין. בדפוס כבר מכינים את התוכנייה והכרזה, ולי עוד אין שם.
באחת השבתות הגעתי לביקור בבית הוריי שבשכונת התקווה. מצאתי את אבי יושב, לבוש גופייה, וקורא את עיתונו האהוב הצופה. פניתי לאבא ביידיש: "א גוט שבת", "שבת שלום, אבא", והוא ענה לי: "איך ווייס אז זו ביסט א נאר און דעצו נאך אן עקשן", "אני יודע שאתה טמבל, אבל לא ידעתי שאתה גם עקשן".
"למה אתה מתכוון, אבא?"
"פעמיים סירבו לך ואתה מתעקש וכותב בשלישית".
"מה זאת אומרת?"
"מכתבי הבקשה שלך לשינוי שם המשפחה הגיעו אליי, הרי אני אחראי למחלקה הזאת במשרד הפנים. נותרו מהמשפחה שלנו שלושה וירצרים: אני, אתה ואחי הצעיר, ואתה רוצה למחוק את השם וירצר מן העולם?"
הייתי בהלם. כשהתאוששתי השבתי לאבא שהנהלת התיאטרון לא תסכים לפרסם את השם הגלותי וירצר בתוכנייה, "ואיזה שחקן אינו רוצה ששמו יופיע בכרזה ובתוכנייה?" ואבי ענה: "זה לא נימוק מספיק טוב, תן לי נימוק אחר".
חשבתי רגע, ואמרתי: אבא, אני יודע שאתה לא רוצה שאהיה שחקן, אתה אפילו מתבייש בזה. כדי לא לבייש אותך הסכמתי להחלפת שם המשפחה. כך לא ידעו שאני בנך ואתה לא תתבייש בי. אם אלוהים ירצה ואצליח, תוכל לספר לכולם שזה הבן שלך, ושמו האמתי שמואל וירצר, וכשאני אצא לפנסיה אחזיר לעצמי את השם ווירצר". ואכן, זה מה שקרה.
***
בתיאטרון האהל נוצרה קבוצה של שחקנים צעירים שחיו בקומונה, ותקופת לימודיי שם הייתה הבסיס והיסוד להמשך התפתחותי האמנותית.
הצילומים בדף זה באדיבות הארכיון האישי של שמוליק עצמון – וירצר