שמואל עצמון – וירצר יליד 1929 בילגוריי, פולין.
שחקן, בימאי, מחזאי, יזם ומנהיג מוביל בתחום התרבות בישראל.
שמואל עצמון-וירצר-מעבר להיותו שחקן מחונן ויוצר תיאטרון מרתק ,הינו שליח העם היהודי של מפעל חיים תרבותי מן המעלה הראשונה: שימור הזיכרון של שפת היידיש. שפה הכוללת דימויים רבים, הומור וביטויים עסיסיים שאין להם אח ורע באף שפה אחרת. שפה בה דיברו, יצרו, שיחקו ושרו מיליוני יהודים במהלך אלף שנים, אשר הגיעה לשיא תפארתה במאה ה-20 על בימות התיאטרון. שם קם לתחייה עולם שלם של תרבות צבעונית ומלאת חיים. עולם אשר כמעט נמוג בעשן המשרפות של הצורר הנאצי .
חלוץ התיאטרון האוונגרדי בישראל
יזם והקים עם פנינה גרי וקבוצת שחקנים צעירים את התיאטרון האוונגרדי הראשון בישראל תיאטרון "זווית"
בחזרה אל שפת היידיש
למרות שזוהה כל השנים עם התיאטרון האוונגרדי והמחזאות העברית, הוזמן עצמון-וירצר על ידי גדול הקומיקאים בשפת היידיש, שמעון דז'יגאן, לביים בתיאטרונו ארבע הצגות. היידיש שהייתה שפת אמו של עצמון נתגלתה לו במלוא תפארתה בעבודה זו עם ש. דז'יגאן – בעקבותיה יזם וייסד יחד עם שמואל רודנסקי ז"ל ושמואל סגל ז"ל את הלהקה המפורסמת "שלושת השמוליקים" אשר העלתה את המופע הבלתי נשכח: "די קליינע מענטשעלעך" מאת שלום עליכם, בעריכתו של אליהו גולדנברג ז"ל. המופע הועלה לראשונה בתיאטרון "הבימה" וזכה להצלחה חסרת תקדים והוצגה במשך 15 שנה מעל 750 פעם בארץ ובעולם כולו.
תיאטרון היידישפיל
לאור הצלחה זו החליט עצמון שיש להקים תיאטרון רפרטוארי קבוע בישראל אשר יהיה בית לשפת היידיש ותרבותה.
רעיון זה של עצמון קרם עור וגידים בתמיכת ראש עיריית תל אביב-יפו, מר שלמה להט (צ'יץ') ז"ל ומשרד החינוך והתרבות ובעידודם של אישי תרבות כלכלה בישראל . בסוף 1988 נוסד תיאטרון "היידישפיל" ופתח את דלתותיו עם ההצגה "קשה להיות יהודי" מאת שלום עליכם.
החוק לשימור היידיש
ב-1993 יזם עצמון את כנס "יום היידיש בכנסת" שבמהלכו התקיים דיון על חשיבות תרבות היידיש ושפתה כחלק ממארג התרבות המתחדשת בישראל. בעקבות יום היידיש נחקק "החוק לשימור היידיש" והוקמה "הרשות הלאומית לתרבות היידיש" .
תיאטרון החסד
פעילות ייחודית נוספת אותה יזם עצמון במסגרת תיאטרון "היידישפיל" ובתמיכת ועידת התביעות הייתה הקמת "תיאטרון החסד" בשנת 2003. במסגרת זו שחקני התיאטרון מופיעים בבתי אבות סיעודיים ומוסדות גריאטריים בפני אוכלוסייה מבוגרת, שאינה יכולה להגיע לאולמות התיאטרון. המופעים הללו גורמים לקשישים ולשרידי השואה התרגשות ושמחה ותורמים לכך שתרבות היידיש לא הושמדה וממשיכה לחיות ולעבור לדורות הבאים.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מזה עשר שנים משמש עצמון יו"ר פעיל של המכון לקידום תיאטרון יהודי בהתנדבות ושותף להקמת "מן השטייטעל לכפר הגלובלי" מוזיאון און -ליין של התיאטרון יהודי , המנגיש את התיאטרון היהודי ושפת היידיש לדורות הבאים באמצעות האינטרנט 24/7.
אפילוג: ההצגה 'יוסל רקובר מדבר אל אלוהים'
"את ספרו של צבי קוליץ יאסָל ראקאָווערס ווענדונג צו גאָט ("יוסל רקובר מדבר אל אלוהים") קראתי לפני שנים רבות בשפת המקור- יידיש. זהו סיפורו של יוסל היהודי, שאיבד את אשתו וששת ילדיו בעת התקוממות גטו ורשה, כתב את שהתרחש בשעותיו האחרונות בגטו באפריל 1943, גלגל את הדפים ותחב אותם אל תוך בקבוק, כצוואה למען הדורות הבאים. הבקבוק, והצוואה בתוכו, נמצאו לפי הספר בין הריסות הגטו." כותב שמוליק בספרו 'חולם ביידיש' כך נסגר מעגל של שבעים שנות יצירה בחייו של שמוליק: הוא הציג הצגת יחיד שמנציחה את זיכרון השואה ,נכתבה במקור ביידיש ,תורגמה לעברית והוצגה על בימת התיאטרון הלאומי "הבימה" שעל בימתו החלה הקריירה הבימתית שלו.
הספר 'חולם ביידיש'
במהלך הקורונה כתב שמוליק את ספרו האוטוביוגרפי "חולם ביידיש- שבעים שנה על במת התיאטרון, תשעים שנה על במת החיים". הספר ראה אור בחודש אפריל 2022 בהוצאת כרמל.
ילדות בבילגוריי
אחרי הקיץ הגיע סתיו גשום, ואחריו – חורף קר. אנשים סיפרו שברוסיה התחוללה מהפכה חדשה. אמרו שהעשירים מטאטאים שם את הרחובות ומסיקים את התנורים בבתי העניים. אבל בבילגוריי לא ראיתי עיתון במשך הרבה זמן. כל כך הרבה התרחש בעולם הגדול, וכאן בבילגוריי לא קרה דבר. העיר רבצה במקומה, שקועה בבוץ ובערפל.[יצחק בשביס-זינגר, "חורף בבילגוריי" מתוך 'בית הדין של אבא', מיידיש: בלהה רובינשטיין, ספריית פועלים, 2011]
"זיכרון הילדות הראשון המלווה אותי הוא אותו שמוליק בן השלוש וחצי, המטפס על עץ אלון בחצר בעיירה בילגוריי שבפולין שבה נולדתי, עובר מענף לענף וחולם להיות ציפור ולעוף כמותה. זה היה מקום בו יכולתי לחלום. שם, בחצר הבית אדום הלֵבנים, התחילו חלומותיי הראשונים. בארגזים הריקים שבחצר הבית שלנו מצאתי מקומות מסתור, בארגזים האלה עבד הדמיון שעות נוספות, בהם יכולתי להיות כל שרציתי. חייל עטוי שריון , כבאי אש לוחם בלהבות. ימאי המפליג לארצות רחוקות ואקזוטיות, או קריין רדיו "המשדר" מאחד הארגזים והילדים סובבים אותי ומאזינים. כל אותם דברים שלא היו אצלנו בבית . אבל בחלום הכול היה אפשרי…
נולדתי בשלהי חודש יוני 1929, בעיירה הקטנה בילגוריי, למשפחתי משפחת רפפורט, הייתי בן יחיד בין כל נכדיו של סבא ברוך יוסף רפפורט, מנכבדי העיר. הוא נמנה עם מייסדי תלמוד התורה וחדרי הלימוד, וכן היה הגבאי הראשי של בית הכנסת המרכזי. למחייתו התפרנס מחנות לציוד משרדי. אימי, די שיינע פריידעלע ("פרידה היפה"), הייתה בת בכורה במשפחתה, התייתמה מאימהּ בגיל שלוש-עשרה בלבד, בעקבות מגפת הכולרה שהכתה בבילגוריי והפילה חללים רבים. איתה נותרו שתי האחיות אסתר וקרעסל והאח מרדכי. עול פרנסת המשפחה נפל על אימי, שהייתה הבוגרת, והיא זו שטיפלה באחים הקטנים במשך שנתיים, עד שאביה נישא שוב. מזיווג שני זה נולד לאימי עוד אח, שענה לשם יצחק. אבל גם אמו של יצחק נפטרה, והאלמן התחתן בשלישית, והוא בן חמישים, והוליד עוד שני בנים.
המנהג בביתנו היה שבשבת לאחר התפילה התכנסנו כל הנכדים והנכדות אצל הסב כדי לשמוע את הקידוש שלו, לטעום מן הגעפילטע פיש המשובח שסבתא הכינה ולסעוד ביחד, כל המשפחה כולה. מכיוון שהייתי הנכד היחיד (בן יחיד בין הנכדות) סבא קירב אותי מאוד, הושיב אותי על ברכיו וניסה לפתות אותי בפיסת חלה טבולה בוודקה. " [שמוליק עצמון-וירצר, ילדות בבילגורי מתוך ' חולם ביידיש']
עצמון היה נוכח ופעיל והטביע את חותמו בכל אחד מן הצמתים של התפתחות התיאטרון הישראלי ושפת היידיש.
שמוליק עצמון היה נשוי להניה ז"ל ולהם שני ילדים, ענת עצמון (שחקנית וזמרת) ואיציק עצמון ז"ל.
יצחק (מיכאל) עצמון 1967-2021
בוגר בית הספר למשחק ע"ש ניסן נתיב.
נמנה על שחקני תיאטרון היידישפיל, [1997] כיכב בתפקיד ראשי בהצגה "יאשע קאלב" מאת ישראל זינגר,
שיחק במחזמר "צלילי המוסיקה" לצד חני נחמיאס, ב"כבש השישה עשר" בתיאטרון הבימה
במחזה "המגדל" [1991], דובב בסדרות הטלוויזיה: "היפה והחיה", "רחוב סומסום", "שלושת המוסקטרים"
דף הצגת "המגדל" בארכיון תיאטרון הבימה >>
הזמרת דפנה ארמוני הייתה בת זוגו בשנות השמונים המאוחרות.
לאיציק שתי בנות שפרה והדסה עצמון, שתיהן מוסיקאיות מחוננות.
הצילומים בדף זה באדיבות הארכיון האישי של שמוליק עצמון – וירצר