מערכה ראשונה
מתוך הספר ׳חולם ביידיש׳:
במחצית 1951 נפטר אבי. הוא הותיר אחריו אותי, אשה ותינוק, את אחי הצעיר יוסי. נאלצתי לעזוב את התיאטרון ועברתי לעבוד כסוור בנמל תל אביב כדי לפרנס את המשפחה. אך חיידק התיאטרון לא הרפה ממני.
מפיה של מאפרת תיאטרון האהל נודע לי כי השחקן והבמאי זיגמונד טורקוב שעלה זה מכבר מפולין הקים את תיאטרון זוטא ומחפש שחקנים צעירים דוברי עברית. קיבלתי את התפקיד תפקיד הראשי במחזהו של יהושע בר- יוסף אני הנאשם. באחת ההצגות צפו שחקני תיאטרון הבימה דאז שרגא פרידמן וצבי פרידלנד, בתום ההצגה הציעו לי להצטרף לקבוצת צעירי הבימה. קיבלתי את הצעתם בשמחה ובשנת 1953 החלה דרכי בהבימה. כך התיאטרון הלאומי הבימה העניק לי מתנת נישואין בלתי נשכחת בדיוק יומיים לאחר נישואיי להניה, האישה של חיי וחברתי האמיתית לחיים.
הכרנו ביפו, ומייד היא הציתה אש בליבי. "הנסיכה מג'בליה" קראתי להניה, מי שתמכה בי בזמנים לא קלים.
***
עמדתי בכניסה הבימה, היכל התיאטרון העברי והיהודי. צבטתי את עצמי כמה פעמים כדי שאאמין שאני זוכה לכך. במהלך חמש שנותיי הראשונות על קרשי הבימה, גילמתי שורה של תפקידים, אך בשנת 1958 פוטרתי.
הפיטורים הללו היו חלק מההשפלות והייסורים שעברנו אנו, צעירי התיאטרון. המחלוקת הזו לחצה על כפתורי אקלים התרבות הישראלי המתהווה, וסימלה קרע בין-דורי מובהק, שתוצאותיו מדממות ומטלטלות.
השארתי חותם בהבימה של שנות החמישים בניהולו האמנותי של שלמה בר-שביט, נפלו בחלקי כמה תפקידים מרשימים, למשל כאנדי בהחגיגה, מאת דיוויד סטורי, וכן תפקידי כמונסרא בבני ערובה, של עמנואל רובלס.
את המכניזם של העבודה הנכונה על הבמה – הכולל שילוב של אמצעי תקשורת כדיבור, תנועה, שפת גוף, מוזיקה, קול, תאורה ומיצג חזותי – למדתי בסדנה שניהל הפנטומימאי אטיין דקרו לצעירי הבימה ב-1953. ד הפנטומימאי היהודי הצרפתי מרסל מרסו, מהידועים באומנות זו בעולם. מרסו היה תלמידו של אטיין דקרו, ותלמידו-שלו היה הישראלי שייקה אופיר, מגדולי הפנטומימאים והשחקנים הישראליים.
דקרו נכנס לאולם שהתכנסנו בו, הוא היה כבן חמישים, יפה וחטוב כמו אל יווני, והביט בנו במבט מצועף. אולי התאכזב ממספר השחקנים, אבל צריך לחשוב כמה היינו אז, ב- 1953, מאה וחמישים שחקנים בשלושה תיאטראות (לסבר את האוזן, היום יש כחמישה-עשר אלף שחקנים בעשרות התיאטראות בארץ!). הוא פנה אלינו, הציג את עוזרו מרסל מרסו ואת תלמידו הישראלי שייקה אופיר, ו… חילק עוגיות לנוכחים. זה היה, לדבריו, תרגיל ראשון לכל פנטומימאי מתחיל. התקרובת חולקה לשניים: עוגיות קטנות ועוגיות גדולות. צלחת העוגיות הקטנות הייתה בידו של שייקה אופיר, וצלחת העוגיות הגדולות אצל מרסו. "קחו ואל תאכלו. כשאספור: אחת, שתיים שלוש, תבלעו מייד את אחת העוגיות". כמובן שחטפתי את העוגיה הגדולה…
כך עשינו. מתברר שהרעבתנים מילאו את פיהם וחלקם החלו להשתנק ולחרחר, ואילו למנומסים לא קרה דבר. "מי שלקח עוגייה גדולה נחנק מייד, מי שלקח את הקטנות אכל ובלע יפה", אמר דקרו והוסיף: "דעו לכם! תמיד, תמיד להתחיל בקטן. זו עצת זהב גם בכל שאר הענפים והמקצועות". כמה שהוא צדק!
אכן, אני רואה היום סביבי כוכבי שביט זוהרים העולים ביום אחד והופכים "סטארים" בתוכניות ריאליטי שונות על המסך. רובם לא מחזיקים מעמד, ואחרי שנה–שנתיים חוזרים לאלמוניות ואיש אינו זוכר אותם. "תתחילו בקטן, וכך תטפסו אט-אט למעלה!"
את עצת הזהב של דקרו אני מנסה להגשים כל חיי… גם באומנות וגם בחיים.
מערכה שנייה
מתוך הספר ׳חולם ביידיש׳:
כשתיאטרון זווית פורק עמדתי שוב בצומת דרכים, העתיד לוט בערפל. קיבלתי איתות שהבימה מבקשים שאחזור, והחבירה הנשנית לאנסמבל הגדול בישראל החמיאה לי. באותם ימים היה אלכסנדר ברדיני, מחשובי הבמאים בפולין, המנהל האמנותי של התיאטרון והוא ביקש לידו אדם צעיר שיעזור לו (ואולי אף יקבל את הניהול על כתפיו בהמשך….) הוא בא לראות את ההצגות של תיאטרון זווית, ובמיוחד התרשם מארץ רחוקה ומנושים, בשתיהן שיחקתי בתפקיד הראשי. הוא ראה גם את שמו הולך לפניו של קישון, שאני ביימתי.
ברדיני ביקש ממני שאצטרף אליו, אבל דרש שאסגור את זווית, ולכך לא הסכמתי. הצענו, פנינה ואנוכי, שנצטרף להבימה במקביל לקיומו של זווית, ושזווית יהיה האגף האוונגרדי של התיאטרון הלאומי.
לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו כל התיאטראות למצב רעוע -כולם היו בגירעונות איומים, ובכלל זה הבימה, הקאמרי והאהל. שר התרבות דאז זלמן ארן (זיאמה) ניסה להציל את המצב, ובישיבה שקיימנו בשלהי 1967 אצל שר האוצר פנחס ספיר, הוא הציע להעניק פיצויי מלחמה לכל התיאטראות, שכן השחקנים הופיעו לפני חיילים במשך שלושה שבועות בהתנדבות בתקופת ההמתנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוזמנתי לפורום מנהלי התיאטרון. אחרי שכל אחד שפך את מר ליבו דפק פנחס ספיר על השולחן וקרא ביידיש: "טוכעס אויפן טיש", ובעברית: "התחת על השולחן", "וואס ווילט איר?" ובעברית פשוטה: "מה אתם רוצים?" חזרנו על בקשת השר ארן לפיצויים כדי לשלם את החובות שצברנו. הוא ביקש ממנהלי התיאטרון דוחות כספיים, אבל היחידים שהציגו דוחות מסודרים כולל הפסדים, היו התיאטרון הקאמרי ואנחנו –תיאטרון זווית.
ספיר הציע לדבר עם שר התרבות על מגמה של איחוד התיאטראות: "הבימה עם האהל, הקאמרי עם תיאטרון חיפה, ולזווית נשתדל למצוא פיתרון", הגירעון שלנו היה גדול מאוד, מאתיים וחמישים אלף לירות, ומהממשלה קיבלנו בסך הכול ארבעים אלף לשנה. ישבתי עם השרים ספיר וארן, ושכנעתי אותם שהמדינה תרוויח אם תכסה את החובות. בסיום הישיבה הוצע לכל אחד מאתנו, לפנינה גרי, לשמוליק עומר ולי, חוזה נפרד אם נסכים לחבור להבימה, ולי הבטיח המנהל האומנותי אלכסנדר ברדיני לנהל את האולם הקטן של התיאטרון הלאומי – אך ההבטחה הזאת מעולם לא התקיימה.
במישור האמנותי השתלבתי יפה ברפרטואר התיאטרון, וגילמתי תפקידים מגוונים. הבולט שבהם היה תפקיד החוקר בהצגה יהודי הדממה מאת אלי ויזל, הצגה אחרת ששיחקתי בה בהבימה הייתה פיקניק בשניים, הפקה לשני שחקנים ליא קניג ואנוכי. הקהל אהב אותנו מאוד. גילמתי מניפה מרשימה של– הקריין בהמלך מתיא הראשון, הנסיך ג'ון בז'אן דארק והאב בחתונת הדמים של לורקה. את חתונה הדמים ביים ויקטור גרסיה, יליד ארגנטינה שהגיע מפריז ואחד מחשובי הבמאים של המאה העשרים.
ב-1974 בתקופה עבודתי בהבימה, נטלתי פסק זמן כדי לצאת לסיור בינלאומי עם שחקן היידיש הדגול שמעון דז'יגאן. שמעון הציע לי לביימו ולהיות בן זוגו בהצגות בשש ארצות בדרום אמריקה.
לאחר שעברתי חוייה אמנותית מטלטלת בחברתו של הבמאי גרסיה על הבמה הגדולה בתיאטרון- עלה בי רצון ליצור תיאטרון אינטימי והחלטתי לנסות ולהתמודד עם הצגת יחיד.
ב"בימרתף" האינטימי והקטן של הבימה יצרתי שלושה מופעי יחיד. הראשון היה הקונטרבס, מאת פטריק זוסקינד ובתרגומו של גד קינר-קיסינגר , שזו הייתה עבודת התרגום הראשונה שלו. הקונטרבס, מונודרמה במערכה אחת, נכתב בשנת 1981 (אצלנו הוצג בשנת 1987),
הצגת יחיד נוספת שהעליתי בבימרתף היתה משורר על מזודה המבוססת על פואמה של ברטולד ברכט המתארת מסע צלב של ילדים 1939, בתחילת מלחמת העולם השנייה. הסיטואציה כולה מתוארת כפי שקרתה בסביבות עיר הולדתי בילגוריי, ושם העיר מוזכר בה שמונה פעמים. כשקראתי את הפואמה קמה לפתע אימי, שישבה באולם, פנתה אל הקהל והכריזה: "אני באה משם!" הרגע הזה מלמד עד כמה קשור התיאטרון לחיים עצמם, ועד כמה הוא נוגס במציאות. הוא מוכיח כמה רבה הייתה השפעת הפואמה שקראתי על האישה שבאה משם. הופעתי לפחות מאתיים פעם עם ההצגה, ברחבי הארץ, התגובות היו מרגשות ויצרו דו -שיח ביני והקהל בתום ההצגה.
הצגת היחיד השלישית שהשתתפתי בה הייתה הם באו לקחת אותו, המבוססת על סיפוריו איסָאק עמנואילוביץ' בַּאבֶּל. באבל היה עיתונאי, מחזאי וסופר רוסי סובייטי יהודי, והיה ידוע בעיקר בשל הסיפורים הקצרים שכתב. הוא היה לאחד מגדולי הסופרים הרוסים במאה העשרים, אך הוצא להורג בידי האֶן-קָה-וֵה-דֵה בתקופת סטלין.
אחת מגולות הכותרת של התקופה הפורייה הזאת בהבימה, מבחינתי, הייתה דמותו של פטר ואן דייק ששיחקתי בהצגה אנה פרנק, ובמקביל בתקופה זו, בצד כל פעילותי התיאטרונית כשחקן, גם ביימתי ארבעה מחזות, ובהם מזל בתולה מאת אריה חן.
עוד מחזה שיזמתי את הצגתו היה חברים מספרים על ג'ימי, מאת חברי בן-ציון תומר. המחזה נסוב על דמותו האגדית של הפלמ"חניק ג'ימי, הוא אהרן שמי, מפקד פלוגה בפלמ"ח שנהרג בהרי יהודה במלחמת העצמאות. אני הזדהיתי מאוד עם הצבר הלוחמני והאמיץ. היה זה אחרי הצלחתו של בנצי עם ילדי הצל, שהועלה לפני נסיעתי לאמריקה הייתי אמור לביים את חברים מספרים על ג'ימי, ושנקשרתי מאוד לעלילתו. רציתי להיות שותף להפקה, אך אז קיבלתי תפקיד גדול בסרט, לוח הזמנים לא התאים, והמנהל האומנותי, שכאמור, לא שיתף איתי פעולה יתר על המידה, עמד על כך שהמחזה יעלה בכל זאת בזמן שנקבע. החלטתי לוותר, ובמקומי ביים את ההצגה העולה החדש ראדו מירון.
בהצגה בני ערובה ("מונסרא") חשתי שאני מבצע את אחד התפקידים הגדולים שלי, וכך גם במקבת לשייקספיר ובהיום בו חטפו את האפיפיור, הצגה שעלתה ב-1975 בבימויו של פיטר פריי, המספרת על אלברט הרביעי, מהאנושיים ופשוטי ההליכות שבין האפיפיורים ברומא, שסלד מגינוני טקס וכבוד והפך את כללי הפרוטוקול הנוקשה והרשמיות. יופי אנושי רב היה בהצגה ריצ'ארד השלישי, גם היא של שייקספיר, ובאויב העם של איבסן.
לכל האינטנסיביות התיאטרלית הזו, נוספו גם פכים קטנים. הינה סיפור הקשור ל"בימרתף". באותם ימים נודע להניה ולי שברחוב חיים ואלישע 10 עומדת דירה למכירה. הרחוב שקט ופסטורלי, קרוב מאוד להבימה ולהיכל התרבות, ולכן היה בו פוטנציאל רב בעבורנו. קפצנו לראות את הדירה לפני שהלכנו להצגה שהעלה מוטי אברבוך ב"בימרתף", אך לא ניתן היה להיכנס לראות אותה , איש לא בא לפתוח . ואף על פי כן, הניה החליטה בו-במקום: "אנחנו נגור פה". הרחוב הקסים אותה כמוני, ועלה בה חשק רב לגור שם, גם בלי שראינו את פנים הדירה. חזרנו להבימה כדי לראות את ההצגה ב"הבימרתף", והינה, גיבורי המחזה הם זוג מבוגרים המחפשים אהבה, הגבר מחזר אחרי האשה ומציע לה להצטרף אליו לקפה. "איפה אתה גר ", שואלת האשה "ברחוב חיים ואלישע!". לא יכולנו שלא להתפקע מצחוק, אף שהקטע כלל וכלל לא היה מצחיק, והקהל סביב הביט בנו בפליאה ותימהון. חיים ואלישע, כבר ארבעים שנה אנחנו גרים ברחוב הזה… חיים ואלישע, הם שני יוצרי תיאטרון יהודים ,המשורר חיים לנסקי שכתב שירה בעברית ואלישע לודין,סופר ומחזאי יידי ודרמטורג של תיאטרון הגוסט בהנהלת מיכואלס במוסקבה.
***
על אף פעילותי הענפה בהבימה, לא חשתי סיפוק ונטלתי על עצמי מיזמים שאינם שייכים לתיאטרון הלאומי. ב-1985 הוזמנתי לאוסטרליה, לביים ולשחק ביידיש את מוטקה גנב מאת שלום אש בתיאטרון היהודי קדימה במלבורן. באותן שנים יזמתי את חידושה של ההצגה די קליינע מענטשעלעך מאת שלום עליכם, בהשתתפות "שלושת השמוליקים": רודנסקי, סגל ועצמון. ההצלחה הייתה כה גדולה, שהופענו קרוב לאלף פעם ברחבי העולם.
רפרטואר:
1953
הדיבוק, מאת ש' אנ-סקי, בתרגום ח"נ ביאליק, חידוש בבימוי יבגני וכטנגוב.
1953
אכזר מכל המלך, מאת ניסים אלוני ובבימוי שרגא פרידמן.
זעקי, ארץ אהובה, מאת מקסוול אנדרסון על פי ספרו של אלן פטון, בתרגום מנשה לוין ואפרים דרור ובבימוי יוליוס גלנר.
1954
אווז הפרא, מאת הנריק איבסן, בתרגום ישורון קשת ובבימוי סנדרו מאלקוויסט.
חדוה ואני, מאת אהרון מגד ובבימוי ישראל בקר.
מקבת, מאת ויליאם שייקספיר, בתרגום אפרים ברוידה ובבימוי סנדרו מאלקוויסט.
ציד המכשפות, מאת ארתור מילר, בתרגום אהרן אמיר ובבימוי אברהם אסיאו.
1955
הכובשים, מאת פ"א בראל, בתרגום שלמה ברטונוב ובבימוי אברהם ניניו.
פנדרי הגיבור, מאת זלמן שניאור ובבימוי שמעון פינקל.
1956
האחים קרמזוב, מאת ז'אק קופו וז'אן קרואי על פי פיודור דוסטוייבסקי, בתרגום נתן אלתרמן ובבימוי צבי פרידלנד.
מראה מעל הגשר, מאת ארתור מילר, בתרגום אהרן מגד ובבימוי הַיי קֶיילוּס.
1957
סנונית בחוף מיומבה, מאת יוש (יהושע לוי) ובבימוי שרגא פרידמן.
רצח החפים מפשע, מאת ויליאם סרויאן, בתרגום יעקב אורלנד ובבימוי פיטר פריי.
1958
חזיונות סימון מאשאר, מאת ברטולד ברכט, בתרגום נסים אלוני ובבימוי ישראל בקר.
1970
ארתורו אוי, מאת ברטולד ברכט, בתרגום דוד אבידן ובבימוי מייקל בלקמור.
החגיגה, מאת דיוויד סטורי, בתרגום רבקה משולח ובבימוי מייקל מיצ'ם.
יהודי הדממה, מאת אלי ויזל, בתרגום רינה שני ובבימוי פיטר פריי.
1971
ז'אן דארק, מאת ג'ורג' ברנרד שואו, בתרגום תרצה אתר ובבימוי מייקל מיצ'ם.
משחק החלומות, מאת אוגוסט סטרינדברג, בתרגום לאה גולדברג ובבימוי סנדרו מאלקוויסט.
1972
מזל בתולה, מאת אריה חן, בבימוי שמוליק עצמון.
פיקניק לשניים, מאת אלדו ניקולאי, בתרגום צבי רוזן ובבימוי צבי שטולפר.
1973
כך אוהבים אחרים, מאת אלן אייקבורן, בתרגום אלי קינן ובבימוי מילו ספרבר.
כל מה שבגן, מאת אדוארד אוֹלבּי, בתרגום עדה בן-נחום ובבימוי מייקל מיצ'ם.
1974
כמו דמעה בים, מאת מנס ספרבר, בתרגום אברהם הוס ובבימוי מילו ספרבר.
1975
אימא קוראז', מאת ברטולד ברכט, בתרגום שמעון זנדבנק ובבימוי דוד לוין.
בני ערובה, מאת עמנואל רובלס, בתרגום רבקה שונשו ובבימוי מישא אשרוב.
1976
המלך ג'והן, מאת פרידריך דירנמאט על פי ויליאם שייקספיר, בתרגום אברהם הוס ובבימוי דוד לוין.
ריצ'ארד השלישי, מאת ויליאם שייקספיר, בתרגום רפאל אליעז, נוסח במה מאת תרצה אתר ובבימוי דוד לוין.
1977
משורר על מזוודה, הצגת יחיד על פי ברטולד ברכט, בתרגום חנה הכהן, אהוד מנור ודן אלמגור, בעריכת אימרה גולדשטיין ובבימויו.
1978
מחזור אלכוהולי, מאת יוסף מונדי ובבימויו.
1979
עלי כינור, מאת שלום עליכם, בתרגום ברוך צ'מרינסקי ובעיבודו ובבימוי אברהם ניניו.
1980
חתונת הדמים, מאת פדריקו גרסיה לורקה, בתרגום רפאל אליעז ובבימוי ויקטור גרסיה.
1981
גולים, מאת ג'יימס ג'וייס, בתרגום רבקה משולח ובבימוי תאודור תומא.
1983
ידיים מזוהמות, מאת ז'אן-פול סארטר, בתרגום יהושע סובול ובבימוי דוד ברגמן.
1985
המלך מתיא הראשון, מאת דבורה עומר על פי יאנוש קורצא'ק, בבימוי אורי פסטר.
1987
הקונטרבס, מאת פאטריק זיסקינד, בתרגום גד קינר-קיסינגר ובבימוי יוהאן טאוב.
הצילומים בדף זה באדיבות הארכיון האישי של שמוליק עצמון – וירצר ומוזיאון ארכיון "תיאטרון הבימה", תודה לרמי סמו מנהל הארכיון.