תיאטרון זוית - תיאטרון - שמוליק עצמון

הקמת תיאטרון זווית ב-1958 היה ציון דרך חשוב בתולדות הבמה העברית, ושמוליק עצמון – וירצר היה אחד מאדריכליו.

שנת 1958, הייתה שנה משבר בתיאטרון הישראלי בכלל ובהבימה בפרט. שמוליק נימנה עם קבוצת צעירי הבימה, יחד עם גילה אלמגור, נירה פז, יונה עטרי, שמעון ישראלי, אבנר חזקיהו, אלברט כהן ואחרים- אשר קיבלו מכתבי פיטורים. גם כמה מצעירי התיאטרון הקאמרי פוטרו באותה תקופה, בין היתר פנינה גרי וזהרירה חריפאי.

פנינה גרי, ילידת נהלל, חזרה ב-1957 לישראל מהשתלמות בניו יורק, במטרה להקים בארץ תיאטרון קטן בסגנון "אוף ברודווי". היא בדקה היטב את השטח, ונוכחה לדעת שמלבד התיאטראות הממסדיים לא היו כלל להקות שהציגו חומר אחר, ניסיוני, אוונגרדי ופחות ממסדי, פחות "מיין-סטרים". היא ביקשה להעלות את בדלתיים סגורות של ז'אן-פול סארטר, שכבר עלה בעבר – ונכשל – בתיאטרון זירה, תיאטרון שוליים שהקים מיכאל אלמז ופעל בשנים 1949–1959. תיאטרון זירה קיבל את שמו משום שבתחילה הצופים ישבו בהצגותיו סביב הבמה כבזירה, ורק אחר כך הוא עבר להצגות חזיתיות. זה היה אחד מראשוני המוסדות האוונגרדיסטים בתיאטרון ישראלי. פנינה תרה אחר שותפים להפקה. שחקנים רבים סירבו להצעתה, שכן הופעה בתיאטרון שולי וחתרני נחשבה נחותה מהופעה בתיאטראות הגדולים, שמי שלא עבד בהם נחשב לא מוכשר. עמוס מוקדי ועדנה פלידל, סירבו לגרי, היחיד שהסכים לעבוד עמה היה השחקן והצייר דן קידר, שגם הסכים לביים את ההצגה.

פנינה פנתה אל שמוליק וזהרירה חריפאי, שהצטרפו ליוזמה בו במקום. הציתו את דמיונם ודחפו אותם לקפוץ יחד לברֵכה הקרה. גם הפיטורים המבישים מהבימה והקאמרי דחפו את הקבוצה לעשייה אחרת, עשייה שתרענן את דרכו של התיאטרון הישראלי הממוסד. לא עוד מחזות פטריוטיים וחלוציים, אלא חומר חדש, יצירה אומנותית שבאה לא רק לספק את האגו שלנו. שמו נבחר בהשראת שירו של נתן אלתרמן " זווית של פרור" (1936)

בשנת 1968 נסגר התיאטרון ומנהליו שמוליק עצמון ופנינה גרי צורפו לתיאטרון הבימה.